נעמי מירון

ישראל גיחון!

פעם שאלתי מדוע נתנו לילד מסוים דווקא שם זה שנתנו - והמוהל ענה לי: שם אין נותנים, שם מקבלים מלמעלה. והשם גיחון התאים לישראל במיוחד.
ירושלמי מאז עלייתו ארצה ואכן היית כמעיין, כמעין המתגבר היודע כל ואינו מפגין זאת בפומבי. אך אם נשאל ידע לענות בכל שטח ובכל נושא. זכרון מדהים לתאריכים, שמות, אירועים וכמובן למנגינות. אם שמעתי יצירה ולא ידעתי מי הלחין אותה פשוט הייתי מרימה טלפון ומזמזמת לו את הנושא והיה עונה על המקום. שם של חבר שנשכח: צריך לשאול את Klaus.
ישראל אחי! אכן איבדתי אח יקר!

אני הכרתי את ישראל עוד בגרמניה. שם הגורל הפגיש אותנו.
אז קראו לו Klaus-Gluksmann ואני אכן קראתי לו Klaus או יותר נכון Klauschen השם Glucksmann פירושו בר-מזל. האמת שבעלי המזל היו אלה שזכו להכירו.
אני הגעתי להכשרה ל - Ahrensdorf על יד ברלין יחד עם אחותי התאומה, חוה, בספטמבר 1938 מוינה. היינו בנות 14 - Klaus היה בן 22. הוא היה המדריך שלנו. מיד בינינו קשר. מיד ראינו בו אח גדול. Klaus ניגן להפליא באקורדיון ואלה היו הצלילים המרנינים היחידים ששמענו בהכשרה מוקפת שומרי המשטר דאז.
שמחנו לחזר לעת ערב אחרי עבודה חקלאית להתכנס במעגל ולשיר עם Klaus. היותנו מבית מוסיקלי עוד חיזק את המשותף בינינו. ומאז קראנו לו Bruderlein והוא קרא לנו Schwesterlein. היינו מארגנים את מסיבות השבת ואת ליל הסדר ועבדנו יחד בכל דבר. Klaus מילא לא רק תפקיד של אח אלא גם של אבא ואמא ויעץ בכל דבר.
אני זוכרת מקרה מסוים בצורת מאוד מרגשת :
אבא שלנו הגיע לביקור באהרנסדורף ישר ממחנה Dachau, שם היה עצור 4 חודשים מאז "ליל הבדולח" בוינה. היה בדרכו לאנגליה והיו לו בדיוק שעתיים להפרד מאיתנו. ישבנו אחד מול השני בלי יכולת להוצי מל. וידעתי; יש רק בן אדם אחד שמסוגל לטפל במצב זה! Klaus! וכך קראנו ל-Klaus והוא באומנות קישר בינינו, הוביל את השיחה וכמובן עזר לנו להביא את אבא לתחנת הרכבת המרוחקת. היה פחד נורא לעשות את הדרך הזאת. פחד כילדות בנות 15 ופחד מפני הנאצים. לא אשכח את היום הזה לעולם ואהיה אסירת תודה ל-Klaus לתמיד. הורי ואחי ברחו מוינה לאנגליה. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ממש חודש אחרי עלייתנו ארצה, נותרנו בארץ בלי משפחה ושוב מילא Klaus תפקיד זה. כאמור ב-1 באוגוסט 1939 עלינו ארצה, לקיבוץ. Klaus עלה לפנינו ובהזדמנות הראשונה נסענו לבקר אותו בירושלים.
רצינו לחגוג עם "האח" שלנו את יום הולדתנו ה-17. היה זה ב-11 במרץ 1941. לא היה טלפון ואי אפשר היה להודיע לו על כך. פשוט נסענו לירושלים, הגענו לכיכר ציון ובקשנו להכנס לקפה אירופה, שם הוא ניגן. להפתעתנו לא נתנו לנו להכנס בהיותנו צעירות מידי, מה עושים? היה 9 בערב, שלג וקור נורא, אבל התעקשנו לפגוש את Klaus. וכך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך. לנו הקיבוצניקיות לא היה כסף לשלם עבור כרטיסי כניסה, אולם אחרי התחלת ההגה ריחם עלינו הסדרן ונתן לנו לשבת באולם. איני זוכרת מה הציגו וכל ענייננו היה לחכות לשעה 11.
אין לתאר את שמחתו של Klaus כאשר ראה אותנו ואין לתאר את שמחתנו להתראות עם Klaus בפעם הראשונה בארץ. בתמימותו הרבה הוא לא היה יכול לתפוס איך הגענו. חגגנו בדירתו הצנועה ואני חושבת שזה היה אחד מימי ההולדת המרגשים ביותר.
הקשר עם Klaus נשמר גם אחרי נישואנו ואחרי נישואיו לתחיה.
בביתו נשמר הפסנתר מביתו בחו"ל ואהבנו להתראות תדיר. היו לנו המון נושאים משותפים ואף פעם לא הספיק לנו הזמן למצות כל נושא.
חזרתי עכשיו ב-18 באוקטובר 1993 מאוסטריה שם ביקש אותי מוסיקאי מקומי לברר משהו. אמרתי לו, שיש לי בארץ איש מצוין שאפשר לסמוך עליו ושיש לו גם הכשרון הדרוש וגם הרצון לעזור ואין בעיה עם השפה, האיש שלי דובר גרמנית... הבטחתי לו את Klaus...
מיד, עם שובי ארצה, צלצלתי לתחיה ואז השיגה אותי הידיעה הנוראה על מצבו של Klaus והרי רציתי להגיד לך... ורציתי לשאול אותך... ורציתי לספר לך... וקיוותי שתצא מזה!!!...
ונשארתי בפה פעור באמצע המלה... כנראה שגם למעלה רוצים את הכי טובים.

יקרת לי מאוד אחי!!!